div>התיישבתי בכיסא מול המחשב, חייכתי למלצרית אשר התקרבה והזמנתי קפה הפוך גדול. התחשק לי גם להזמין פרוסה מעוגת השוקולד המגרה אשר ניצנצה אלי מעבר לוויטרינה, אולם הייתי מתוח בלאו הכי והנחתי כי עדיף לעבור את מה שאני הולך לקראתו על בטן ריקה.
לקחתי נשימה עמוקה והתחברתי, לראשונה מזה כשבועיים, למסנג'ר. תוך דקות ספורות קפצו חלונות אשר נשאו הודעות מחברים שדאגו, מקרובי משפחה מחו"ל שדרשו לשלומי ומיזיזות לעת מצוא אשר התעניינו איפה אני ומה אני עושה באותו הערב. התעלמתי מכל אלו, לא למענם התחברתי.
חיכיתי מספר דקות נוספות, מסיים כבר חצי מספל הקפה הענקי, כאשר סוף-סוף קפץ גם החלון אשר נשא את ההודעה ממנה, מהבחורה אשר גרמה לי לצאת למסע הזה מלכתחילה:"אני כועסת!".
חייכתי לעצמי, הנחתי שההודעה שלה תהיה משהו בסגנון.
לילה-לילה במשך חודש ניהלנו שיחות נפש אל מול המחשב. היא נחשפה בפניי כפי שלא העזה לעשות מול אף אדם אחר, היא ניקשרה אלי עמוקות וידעתי את זה, ובכל זאת סירבה בתוקף להתקרב, מפחדת שהפנטזיה תהיה רחוקה מדי מהמציאות.
התעקשתי ועמדתי על שלי, לפעמים העקשנות שלי נשאה גוון של אולטימטום של ממש, אולם העקשנות שלה הייתה חזקה יותר וכל אשר זכיתי לו בחודש האחרון, מלבד רצף בלתי פוסק של מילים, הייתה תמונה בשחור-לבן של בחורה מחייכת – מודעת לכך שהיא הכי יפה בעולם.
באיזשהו שלב הבנתי שממנה שליטה לא מקבלים – שליטה לוקחים! ארזתי לי תיק קטן עם כמה בגדים וספרים, עברתי דרך הבנק בכדי להצטייד בסכום כסף נכבד, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. לאחר שעתיים של נסיעה וחיפושים התמקמתי לי במלון קטן וזול בעיר מגוריה.
במשך 5 ימים ניסיתי לאתר אותה בעזרת הפרטים האמורפים שהשאירה לי. היו רגעים של ייאוש בהם חששתי שאולי הטעתה אותי, שאולי ידעה שאבוא לחפש אותה, אולם לא יכולתי להפסיק – לא עד אשר אצבע את התמונה בצבעים הנכונים.
ביום השישי, התמונה נצבעה – השיער החלק בשחור פחם, העיניים העמוקות בכחול מהפנט והעור החלק והבהיר זכה, ככל הנראה מהשמש היוקדת, לגוון ורדרד אשר לא הסתיר את מעט הנמשים שהתרכזו להם בעיקר באזור האף הקטנטן. לבסוף ראיתי אותה במקום שידעתי שאהוב עליה במיוחד – חוף הים. ידעתי שבכל ערב היא רצה בחוף הים, עוצרת רק בכדי לצפות בשקיעה ולהזיל דמעה – "עניין של חיבור בין הגוף לבין הנפש", ככה היא הגדירה את המנהג הזה. בכל אחד מחמשת הימים האחרונים לקחתי איתי בלוק ציור ומספר עפרונות והלכתי לחוף אחר. מיותר לציין שלא הצלחתי לצייר דבר, כל אשר הייתי מרוכז בו היה החיפוש אחריה. ראיתי עשרות נשים, חלקן התאימו לתיאור שלה – נמוכה ודקיקה, רובן היו מדהימות ביופיין באופן שרק ישראליות יכולות להיות. אפילו זכיתי לכמה חיוכים ונפנופי ידיים לעברי, אולם כל זה לא עניין אותי – ידעתי בשביל מה באתי ושום דבר לא היה מסיט אותי מהמטרה שלי.
כאמור, בחוף השישי ראיתי אותה. לא הייתי זקוק ליותר משנייה בשביל לזהות אותה. היא הייתה יפה יותר ממה שדמיינתי, השחור-לבן עשה לה עוול. התקרבתי אליה בשעת השקיעה, זוכה לראות אותה מקרוב יותר, זוכה להריח את ריח הזיעה המשכר שלה, זוכה לקבל חיוך קליל ממי שמכירה אותי כ"כ טוב אך לא יודעת שזה אני.
המשכתי לעקוב אחריה מבלי שידעה זאת במשך מספר ימים, אספתי את כל המידע שהייתי זקוק לו – ההרגלים שלה, סגנון הלבוש שלה, המקומות שבהם היא מסתובבת, כיצד היא מתנהגת לחברים שלה, כיצד היא מגיבה כשבאים להתחיל איתה וכו'.. עכשיו הייתי מוכן לבוא ולקטוף את השליטה בבחורה שלי.
"בובה, מה יש לך לכעוס", השבתי, למרות שידעתי שהיא שונאת שאני קורא לה ככה.
"מה יש לי לכעוס? שבועיים נעלמת לי בלי להגיד לי כלום", הגיבה מייד. "דאגת?!".
"לא יודעת.. אולי קצת. לא הבנתי לאן נעלמת, ולמה".
"יש לך את הטלפון שלי – יכולת לבדוק".
"נו... אתה יודע שאני לא מרגישה מוכנה לזה, מצטערת".
"צריכה להצטער. אני דורש פיצוי".
"על איזה פיצוי חשבת", היא ענתה לי, כשאני יודע שחיוך התפשט על פניה בזמן שכתבה.
"עזבי.. לא נראה לי שאת מסוגלת לעמוד בזה". ידעתי שהיא שונאת משימות, אבל ידעתי שהיא עוד יותר שונאת כשמזלזלים בה ומצהירים שהיא לא מסוגלת לעשות משהו.
"נו... אל תעצבן אותי", היא הגיבה במהירות, "מה אתה רוצה שאני יעשה?". המשכתי להתווכח כמה דקות, נותן לה את התחושה שאני באמת לא מאמין שהיא מסוגלת לעמוד באתגר שלי, עד שלבסוף נכנעתי ועניתי: "אז ככה, הפיצוי שאני דורש מורכב מכמה שלבים. השלב הראשון לא מסובך יותר מדי". "נו!!!", היא התפרצה לדבריי בחוסר סבלנות.
לקחתי נשימה עמוקה וכתבתי את המשפט שידעתי שאו שיהרוס לי את הסיכוי איתה לגמרי או שיקרב אותי יותר מאי-פעם לדבר שאני הכי רוצה בעולם – לטעום אותה.
"כל מה שאת צריכה לעשות זה להתנתק מהמחשב שלך, לרדת לרחוב, לגשת לקפה-אינטרנט שנמצא בפינה ולהתחבר שם למסנג'ר לקבלת המשך הוראות". שתיקה...
המסך דומם.
המתנתי כמה שניות עד שהתגובה הצפויה הגיעה:"מה?! מאיפה אתה יודע איפה אני גרה?! מה... ".
הפסקתי לקרוא את המשך ההודעה ודברי הפחד והביקורת שלה ועניתי:"אל תשאלי שאלות מיותרות. את התשובות תקבלי בסוף. עכשיו יש לך 10 דקות להתחבר מחדש מבית הקפה, או שאני נעלם לך לתמיד". "אין שום סיכוי שאני יורדת לשום מקום, ואם אתה רוצה להיעלם אתה יכול כבר עכשיו", היא ענתה.
לא הגבתי במשך דקה ואז עניתי לה:"9 דקות...".
כשהודעתי לה שנותרו לה 4 דקות, כבר קיבלתי הודעה שהמשתמש לא מחובר. ידעתי שאו שהיא מחקה אותי מהרשימה שלה ושמה אותי ברשימה השחורה, או שהיא עושה תרגיל - תתחבר מביתה בעוד כמה דקות ותספר שהיא בבית הקפה, או שהסקרנות שלה חזקה מהכבוד העצמי שלה ושהיא אכן תופיע בדלת בית-הקפה בתוך שניות.
כססתי ציפורים במתח, מסיט את המבטים שלי הלוך וחזור מהדלת למסך. עד שקול של צילצול נשמע, מבשר על הופעת לקוח בדלת. היא נראתה מבוהלת והייתה לבושה בצורה שלא אופיינית לה – מכנס טריינינג, כפכפים וגופייה – היה ברור שהיא ירדה במהירות מבלי להספיק להתארגן כהרגלה.
מבלי לחכות שיושיבו אותה, היא קפצה על המחשב הראשון שראתה וניסתה להתחבר למסנג'ר תוך שהיא מסתכלת על השעון כל שנייה ומקישה על העכבר בעצבים – כאילו שאחד מהדברים הללו יעזרו לה לעמוד בלוח הזמנים הצפוף. 10 דקות ו-24 שניות מאז שנתתי לה את המשימה היא הופיעה מולי במסנג'ר בהודעה:"התחברתי".
התעלמתי מההודעה הזאת ומאלו שלאחריה. במקביל הזמנתי חשבון. לא הבטתי כלל במסך, זה לא היה חשוב מה היא כותבת, כל אשר היה חשוב זה שהיא פה. שהיא עמדה במשימה.
השארתי טיפ נאה, התנתקתי מהמחשב, קמתי והתחלתי ללכת לעברה. הגעתי אל מאחורי גבה, התכופפתי ולחשתי לה באוזן:"איחרת". היא ניסתה להסתובב אך החזקתי את ראשה:"תמשיכי להסתכל על המסך – ככה את רגילה לתקשר איתי, לא?".
היא ניסתה להשיב, אך ניכר היה שהיא לא הייתה מסוגלת לדבר. הנחתי פיסת בד ארוכה בידה והמשכתי ללחוש:"אני עכשיו יוצא. את ממשיכה להסתכל על המסך ולא מזיזה את העיניים לעברי. אם אני קולט את המבט שלך, אני נעלם לתמיד. עד כאן מובן?"
היא הנהנה עם הראש – את התנועה הזאת אפשרתי לה לבצע. "בעוד שתי דקות בדיוק את יוצאת מבית הקפה, עוצרת מול הכניסה, סופרת עד 10 ומכסה את העיניים שלך בבד שנתתי לך. אם אני רואה שאיחרת שוב או שלא כיסית את העיניים כמו שצריך, אני נעלם לתמיד. קפיש?". היא שוב הינהנה.
לא יכולתי להתאפק, ירדתי עם שפתיי אל מתחת לאוזנה והגנבתי נשיקה בצוואר המתוח שלה. לפני שהתנתקתי שלחתי יד לחזה העליון שלה, הדופק שלה היה מטורף. חייכתי.
2 דקות ו-10 שניות מאוחר יותר, אספתי אותה מהכניסה לבית הקפה לעבר המכונית שלי, דואג שלא תיתקל בשום דבר בדרך.
באוטו היא החלה לדבר ולשאול שאלות. לא עניתי. היא המשיכה לשאול וכשהמשכתי לשתוק, התיסכול גבר והיא החלה לצעוק. גם כשהיא איימה להוריד את כיסוי העיניים לא עניתי, רק עצרתי את האוטו בהפתעה, מסביר לה בלי מילים כי בשנייה שבה היא מורידה את הכיסוי המשחק נגמר והיא הולכת הביתה. רק כשהגענו לחדר המלון שלי התחלתי לדבר. לא עניתי לשאלות שלה, אלא המשכתי לחלק פקודות. תושיטי לי את יד ימין. כשהיא סירבה נתתי לה סטירה ולקחתי את היד בכוח. אזקתי את היד לפינה הימנית העליונה של המיטה. הסטירות והאזיקות נמשכו עד אשר היא שכבה על המיטה, מפוסקת לגמרי בידיים וברגליים. היא החלה להשתולל ולפרפר על המיטה, מבינה שהיא חסרת אונים לחלוטין. כשהיא החלה לצרוח, דאגתי לסתום לה גם את הפה. חיכיתי שהיא תירגע, ולבינתיים עישנתי ושתיתי מים – דואג להרגיע גם את עצמי לפני שלב ב'.
לא יכולתי לראות את הבעות פניה וגם לא לשמוע מה היא צורחת מבעד לבד שסתם את פיה, אבל היה ברור שקול ההשחזה שהושמע באוזן שלה גרם לה לפאניקה אמיתית. המשכתי לחייך בזמן שתפסתי הרגליים המשתוללות שלה. הסרתי מהם את הכפכפים שעדיין הי דבוקות אליהן. קירבתי את המספריים לעבר תחתית מכנסיה והתחלתי לגזור.
תוך מספר דקות של גזירה זהירה, המכנסיים הקרועות הושלכו אל הריצפה. המשכתי עם המספריים על עבר הגופייה שלה אשר לאט לאט נגזרה מקו הפופיק שלה ועד לסיומה בקו המחשוף. בתחתונים כחולים ובחזייה לבנה היא החלה לרעוד על המיטה, ספק מפחד וספק מקור.
בשלב זה החלטתי להרגיע אותה. התקרבתי לאוזנה השמאלית ולחשתי:"אל תדאגי אני לא מתכוון לפגוע בך".
התחלתי ללטף את שיערה, חופן אותו בידי ומריח אותו – היא הריחה כמו מלאך. עברתי לפניה הנעימות והרכות, ליטפתי אותה בליטופים עדינים, מנגב את הדמעות אשר זלגו ללא הפסקה מבעד לבד שעל עיניה. במהרה שפתיי ולשוני הצטרפו לאצבעותיי – מנשק ומלקק כל מקום אשר אינו מכוסה בבד.
ידעתי שהיא כבר רגועה, הרגשתי את הרפיון בגופה, אולם עדיין לא הסרתי את הכיסוי מפיה. דילגתי עליו וירדתי לעבר צווארה, נהנה מהניחוח הנשי שלה, מרגיש כיצד היא מתחילה להתמסר ולהנות. כשהגעתי לשדיה העדינות נעלמה לה – חפנתי אותם בעוצמה, נהנה להרגיש את הצורה המושלמת שלהם בתוך כפות ידיי. בכדי להסיר את החזייה לא הייתי צריך את המספריים – קרעתי אותם מעל גופה במשיכה חזקה, אשר גילתה את פטמותיה הוורודות הקטנטנות, אשר קראו לי להתקרב ולנשוך אותם.
לא יכולתי לשמוע את שאמרה, אך מגניחותיה נדמה היה ששום נשיכה שלי לא הייתה חזקה מספיק בשבילה.
ידיי המשיכו להתעסק עם שדייה בזמן שבנשיקות, נשיכות וליקוקים עשיתי את דרכי לעבר הטבור שלה אשר זכה לטיפול הולם.
זה דרש מאמץ רב וכוח רצון אדיר, אך דילגתי על תחתוניה וחזרתי לסביבתן רק לאחר שעשיתי הכרות בין פי לבין כל חלק מרגליה.
המסע האחרון הסתיים בפנים ירכייה. הריח המשכר כבר החל לבלוט, גם מהרטיבות שהתפשטה על תחתוניה היה קשה לי להתעלם, ובכל זאת רציתי לענות ולענג אותה בו זמנית ע"י מציצת ונשיכת ירכייה הפנימיות וקו התחתונים העליון שלה – הנקודות הכי קרובות שאפשר לדבר האמיתי.
בשלב מסויים היא החלה לצעוק דרך הבד, הבנתי שהיא לא יכולה יותר, שהיא חייבת שאגע בה.
החלטתי לגאול אותה מיסורייה והושטתי את ידי אל עבר רגליה הפסוקות. לא היה צורך של ממש להפשיט אותה, הכל בלט דרך התחתון:
הרטיבות, הדגדגן הנפוח והשפתיים הבולטות והפסוקות.
כבר בנגיעה הראשונה היא קפצה, גמרה באופן מיידי.
לא נתתי לה להירגע, והמשכתי לאונן לה דרך התחתונים, מרגיש את הריח הגואה באוויר ואת הרטיבות שבדרך פלא מצאה לה מקום נוסף להתפשט אליו.
במהרה צירפתי ליד את הלשון והשפתיים – כ"כ חיכיתי לטעום אותה, היו לילות שרק על זה חשבתי. לא היה לי ספק שהיא תהיה טעימה, אם כי כמו לגבי המראה גם כאן היא הצליחה להפתיע אותי לטובה.
במהרה התחתונים הצטרפו לערימת הבגדים הקרועה שעל הריצפה, דבר אשר אפשר לי גישה לפלא השמיני של העולם.
קשה לי לומר מי נהנה יותר, קשה לי לתאר מי השתולל יותר, אני יודע שבשלב הזה כל אשר עניין אותי היה למצוץ, לנשוך, ללקק ולדחוף אצבעות ולשון הכי עמוק שאפשר – כל דבר בזמן ובמקום הנכון כפי שלמדתי לזהות מהתפתלויות גופה.
לאחר כרבע שעה החלטתי שהגיעה השעה לטעום את הדבר היחיד שרציתי אפילו יותר. עליתי במהרה, הסרתי את הכיסוי מפיה ועוד לפני שהספיקה לדבר הדבקתי לה נשיקה לוהטת – נותן לה לטעום את עצמי ואותה בבת-אחת – שניים במחיר אחד.
גם כשהוצאתי את לשוני מפיה וניתקתי את שפתי משפתיה היא המשיכה לשתוק. בשלב זה כבר לא נותר לה מה להגיד, אם כי ידעתי מה היא רוצה. הורדתי את מכנסיי ותחתוני במהירות והגשתי לשפתייה את איברי אשר היה זקוף וקשה כמו שלא היה מעולם.
היא התרוממה ככל שיכלה, מראה לי עד כמה חיכתה לקבל אותו.
פיה היה חם ונעים. היא השקיעה רבות עם הלשון – כאילו מראה לי מה הייתה עושה עם שאר איבריה לו היו משוחררים.
כל הסיטואציה גרמה לכך שלא יכולתי להתאפק, הרגשתי שאני עומד לגמור. שקלתי לעצור ולנוח, אבל ידעתי שהיא רוצה לטעום אותי כפי שטעמתי אותה. התחלתי להגביר את הקצב ולזיין את פיה בחוזקה. במקביל סתמתי את נחיריה, מאפשר לה לנשום רק כשאני מרגיש את שינייה לוחצות על איברי – מסמנת לי שאיננה יכולה להחזיק עוד בלי אוויר. גמרתי בעוצמה, שופך לתוך פיה ובמקביל משחרר את נחיריה לחלוטין – מאפשר לה לבלוע אוויר ואת הזרע שלי במקביל.
נשכבתי עליה, מלטף אותה בעדינות ומנגב את הדמעות שהמשיכו להופיע. נישקתי אותה על שפתיה. היא החזירה נשיקה.
הסרתי את האזיקים אחד אחרי השני. לבסוף הסרתי גם את כיסוי העיניים. היא המשיכה לעצום אותם בחוזקה, מפחדת לשבור את הפנטזיה. נישקתי את עפעפיה, מסמן לה לפתוח את העיניים.
היא פתחה, היא זיהתה, היא חייכה.
גם לה עכשיו הייתה תמונה מלאת צבעים.

משם המשכנו בדרך שלי – רציתי לראות את המבט בעיניה בזמן שאני חודר אליה, רציתי להרגיש אותה שורטת את גבי כשהיא גומרת.
רציתי להראות לה שאפשר גם אחרת.
3 שעות אח"כ הבטתי בה: שוכבת על המיטה, שלווה, מחוייכת, ערומה, יפה ובעיקר – צבעונית.

(מוקדש לך, כי לי את).

לתגובות/הצעות/רעיונות: jakare06@walla.com