div>אני נורא שמח שהצטרפת לחברה אמר יוני מנכ"ל החברה. אנחנו חייבים מישהו כמוך כאן.
ואני? אני רק חשבתי לעצמי שאני לא יכול להיות שכיר יותר, זה לא בשבילי.
חיוכים מזויפים, טפיחות על שכם וההמתנה לבלתי נמנע, לזמן שבו ישלפו הסכינים.
אני מעריך שרבים שותפים לתחושתי אך כמו רבים אחרים גם בשבילי זה היה הצעד הנכון לשלב הזה בחיי.
עוד שנה! אמרתי לעצמי. עוד שנה שאני שומע את עצמי אומר זאת.

את התפקיד הכרתי ממקום העבודה הקודם שלי. התקווה שלי שהתפקיד יאתגר אותי התנפצה לרסיסים ואם לומר את האמת ההפך הוא הנכון. זה היה תפקיד משעמם מבחינה מקצועית. קרן האור הכמעט יחידה היתה זוזי. חבר שהכרתי משנים עברו. היה נחמד לראות אותו אחרי הרבה שני והעלאת הזיכרונות היה שינוי מרענן מבחינתי.
השינוי הנוסף היה עבודה עם נשים. לאחר הרבה שנים בעבודה בעסק קטן שכל חמשת המועסקים בו היו גברים לעבוד במחיצת נשים היה איך לומר... משעשעה במיוחד.
ביחוד ושתי הנשים שעבדו בחברה ישבו ביחד איתי במשרד. אורית היתה הצעירה יותר, בת 26, בלונדינית רזה בגובה ממוצע. נשואה. רוב הגברים בחברה היו מסובבים את הראש כשהיא עוברת. אותי היא לא עניינה כלל וכלל. לא שהיא לא היתה בחורה נאה, היא כן. אבל משהו במראה החיצוני שלה שעמם אותי.
השניה, עדינה, נשואה גם היא. ברונטית מטולטלת חמודה, גובה ממוצע, חזה קטן ושובב והתחת הכי יפה בעיר.
את עדינה קלטתי מהרגע הראשון. המבטים, תנועת הגוף והבדיחות לא העלו בי ספקות. היא היתה שחקנית עם ניסיון.

אני לעומת זאת ידעתי שמבחינתי לא יכול לקרות כלום. אני נשוי פלוס שלוש. אישתי אחת הנשים הכי יפות שאני מכיר. ואני ידעתי שיש אמת אוניברסלית אחת, לא מזדיינים בעבודה. זה לא מוביל לשום דבר טוב.

בכל מקרה בשבועיים הראשונים הייתי עסוק מדי בעבודה ובפערים שהתמלאו בחברה בהיעדר מישהו שימלא את המשבצת. בתקופה זאת זוזי עדכן אותי במה שקורה בחברה. מי רב עם מי. מי חבר של מי. ומה שהיה הכי חשוב מבחינתי, מי עובד כאן בגלל קירבה למישהו בתפקיד בכיר אצל הלקוח הכי גדול. אז מי זה? שאלתי את זוזי. עדינה! ענה לי. איזה עדינה? זאת עם התחת המהמם?
אכן מהמם! ואכן העדינה הזאת. אבא שלה קנקר רציני, מנהל רכש של הקוח הכי גדול שלנו. אפשר לחשוב שיש כאן עוד עדינה אמר זוזי כשחיוך ממזרי מרוח על פניו. טוב שפוך, למה אתה מתכוון שאלתי את זוזי.
לא מתכוון לשום דבר ענה לי והחיוך המשיך להתפשט על פרצופו. דבר דבר, אמרתי לו.
נראה לי יש לי סיכוי לזיין אותה ענה זוזי.
למה אתה חושב ככה? תהיתי.
זוזי לא חשב פעמיים והוציא את הטלפון מהכיס. פתח את הווטסאפ גילגל קצת ומצא את השיחה עם עדינה.
תקרא, אני שבועיים מלזיין אותה.
לקחתי את הטלפון והתחלתי לקרוא.
עדינה כפי שהבנתי מהשיחה הראשונה שלי איתה לא היתה עדינה בכלל.
אומנם שום דבר בהתכתבות עם זוזי לא היה מיני אבל הרמזים היו שם.
אין לך סיכוי איתה! קבעתי נחרצות.
החיוך של זוזי התחלף במבוכה קלה.
למה לא? שאל בעצבנות.
היא אישה נשואה עניתי לזוזי. ואתה מתכתב איתה כבר חודשיים. אם זה היה קורה זה היה קורה בשבוע הראשון. אישה נשואה שמחפשת מהצד לא מתכתבת יותר מדי זמן. ואם היה לך סיכוי אז פיספסת אותו.
אז מה? התעצבן זוזי, ולך יש סיכוי אם כך? זה היה משפט מכריע מבחינתי.
בתוך שניה חישבתי את כל המשתנים. יחסים "חבריים" עם עדינה יובילו בדרך זו או אחרת לקשר עם אביה, אני פותח עסק והדרך ללקוח גדול סלולה מבחינתי. השאלה של זוזי שינתה את הכל!

כן עניתי לו, אם אני ארצה אני משכיב אותה עד סוף השבוע!